1. בעבר לכותבים היה הרבה יותר קל. מכונת הכתיבה היתה תחנת העבודה שלהם, והיא איפשרה רק סוג אחד של פעילות. כתיבה. עבור בידור או חדשות היה צורך להדליק את מכשיר הרדיו, עבור חברה היה צורך להתלבש וללכת לבקר שכן או לשבת בבית קפה לשעה קלה, עבור תחקיר היה לקום ולנסוע לארכיון הלאומי או לספריה הציבורית או האקדמית הקרובה.
היום הכל נעשה בתחנה אחת, המחשב האישי המקולל. רוני גלבפיש הנהדרת סיפרה שהיא כותבת על מחשב מעוקר אינטרנטית, לי אין עדיין אומץ לעמוד בודדה מול שלמות הדף הלבן, מול עוני מילותיי מול דלות רעיונותי. אני צריכה את הסחות הדעת כן אדם חסר בטחון המנסה להתחיל בדיאטה. העוגיה היא מקום המפלט ומקור הסכנה.
2. האימהות מקשה על הכתיבה. עזבו את המחסור בזמן, את השעות הקצובות בין ערה להאכלה לבין האיסוף מהגן המקלחת ההשכבה טיפות ויטמין די וטיפות עיניים מכונה כביסה ייבוש קיפול איפה המוצץ וחוזר חלילה.
כשאני קוראת מסיפורי הקצרים, או משירי הפחות קצרים, אני מזהה את הכאב הייאוש, חוסר האופטימיות והמחנק ממנו הם נכתבו. איני יכולה להמשיך לקרוא בהם. כדי להיות אמא רעה מספיק או טובה דיה עלי להשתיק את הקולות האלה ולהתמלא בשחוק ובשמחה. לא בהכרח המקום ממנו נולדת ספרות או שירה נהדרת.
3. ימי החופש שלי עומדים להסתיים. תכף מתחילה עבודה חדשה ומרגשת. ודווקא עכשיו כשתכף הזמן החופשי מסתיים מסתדרות לי המילים ומאפשרות לי לכתוב. אולי תום הזמן, אולי רוחות המלחמה הרעה. משהו זז אצלי. הלוואי וירבו מילותי ויתחדדו זו בזו. כצבת בצבת עשויה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה