יום חמישי, נובמבר 12, 2009

שרה

אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה

3 תגובות:

  1. וואוו
    מעולה. תודה רבה.
    אהרן

    השבמחק
  2. יפה יפה. ועצוב נורא. הדימוי בסוף כל כך מודרני ובכל זאת מתאים. מיד חשבתי - כן, הם בטח עשו את זה גם אז.

    השבמחק