ש: מה שלומך היום?
ת: ברוך השם, תקופה טובה מאד. אני מרגשיה שהעשור הזה הוא מצוין. אבל היום לא כל כך טוב. יש לי וירוס בטן. נראה לי נדבקתי מהאחיין שלי בשבת.
ש: מה חדש אצלך? את כבר לא כותבת כמו פעם, מדוע?
ת: נכון. אני ממעיטה בכתיבה. מכמה סיבות: אני מנסה להתמקד בכתיבת העבודות לאוניברסיטה, ותלעל את כל האנרגיה לשם.
וגם האבחון. ד"ר א.א. מצא שיש לי הפרעת קשב, ,מה שמותיר אותי קצת חסרת מילים.
ש: הפרעת קשב? איך הגעת לאבחן את זה?
ת: חברה שלי נקראה לה מ' סיפרה על הדחיינות שלה, והזדהתי, והיא שלחה לי מאמר על דחיינות. קראתי ושם נכתב כי זה מאפיין הפרעת קשב. המשכתי לקרוא והבנתי שאני צריכה לבדוק את זה ברצינות.
לקח לי 3 שנים לטפל בזה.
ש: למה כל כך הרבה זמן?
ת: כי החזרה לארץ עיכבה הכל, ואז המיומה ואז הניתוח.. והתואר.. דחיינות אמרנו כבר?
וכנראה שהתפקיד החדש בעבודה ביחד עם התואר המזדחל הבהירו לי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי.
ש: אז מה תעשי עכשיו? תקחי כדורים?
ת: אני מתלבטת. מצד אחד אני רוצה לסיים את התואר. מצד שני הכדורים מדכאים יצירתיות, כך אמר ד"ר א.א. שכינה את ההפרעה הזאת מתנה מיוחדת. אז נכון שאני לא צריכה יצירתיות לכתיבת העבודות, אני פשוט צריכה לסיים אותן. והיצירתיות תבוא אחר כך. אולי זו תהיה הזדמנות לערוך שירים ולשלוח, דבר שאני אף פעם לא מספיקה לעשות.
אבל אם אני אהיה על כדורים יעלמו כל השגיאות המקסימות שלי. לא חבל?
ש: אני מבינה שהשבוע זה שנתיים לניתוח
ת: נכון, אני כנראה אציין את זה עם ר' שהיתה מאושפזת ביחד איתי. מאז נעשינו חברות.
ש: למה את מראיינת את עצמך?
ת: כי אף אחד אחר לא מראיין אותי. חשבתי שעם פרסום ארבעה משיריי אהפוך להיות משוררת נחשקת וכל עורכי התרבות יחזרו אחרי. לא כך הוא. אז לכבוד שבוע הספר אני מראיינת את עצמי. כמו פולניה טובה.
ש: ועל איזה ספרים את ממליצה?
ת: אהה.. נחמה של חיותה דויטש, שירי אהבה לימים רעים של עיינה ארדל ועל ארמון התורה ממעל לה של תמר רוס.
תודה על זה שהסכמת להתראיין.
בשמחה תמיד.
(:
השבמחק(ואם כבר דוחים משהו: http://www.youtube.com/watch?v=vU-0bF_sSas )
תודה יואב.
השבמחקאלן אכן מצוינת.
נראה לי שהיא גנבה לי כמה שורות
יש מצב שהיא קוראת פה?